ברוח הבחירות הקרבות, נראה כי כמעט שכחנו את המלחמה העזה שהתחוללה כאן, ברחובותינו, או בעצם בכלי התקשורת שלנו, לא מזמן. מלחמה בלי חיילים, מלחמה בלי כלים, אך עם הרבה הרבה נפגעים.

הטנקים נשארו תחת רשתות ההסוואה, מטוסי הקרב לא הוזנקו לשום מקום והיחידות המיוחדות עסקו בפעילות הביטחונית השוטפת, אך צה"ל כולו חש במלחמה גם אם לאמיתו של דבר כמעט ולא היה שותף לה. המלחמה על גיוסם של בני הישיבה. מלחמה מיותרת, חובה לציין, לאחר שכולם נוכחו לדעת כי הצבא ממשיך להתקיים, בני הישיבות ממשיכים בלימודם בהיכלי התורה – ושום דבר לא קרה. ב"ה.

לקראת הבחירות, צפויים הדיה של המלחמה לשוב אל כותרות העיתונים. ישנן מפלגות שביססו את מצע הבחירות שלהן על גיוסם של אלו שתורתם אומנותם. הבוקר פורסם כי צה"ל מתכונן לשלוח צו ראשון לכחמישה עשר אלף בחורי ישיבות בגילאי 17-19. מדובר באלו שלא חסו מעודם תחת כנפיו של חוק טל. יחד עם פעילותו של שר הביטחון ברק, ומצע המפלגה של יאיר לפיד הדוגל בגיוס חרדים, נראה כי אנו צפויים לשמוע עוד רבות בנושא בחודשים הקרובים, אם כי ההערכות הן שמערכת הבחירות תיסוב סביב הנושא הכלכלי.

מאז קום המדינה הוגדר צה"ל כגוף בטחוני-צבאי, אך מעולם לא היה כלי פוליטי. כיום, יחד עם עמודי תווך נוספים רבים שקרסו בקול רעש גדול בשנים האחרונות בהתנהלות הזירה הפוליטית, ואחרי תקדימים רבים שבמשך כל שנות קיומה של המדינה טרם נרשמו, הנה הופך גם צה"ל לכלי שרת לזירה הפוליטית.

כיום, כאשר כיסאם של השרים והחכי"ם מתחיל להתנדנד, זאת העת להזכיר להם, כי הציבור שופט אותם על פעולותיהם לאורך הקדנציה, ולא רק על-פי ההבטחות הפוליטיות הניתנות רק בזמן הבחירות. ואלי הם פשוט טעו בפיענוח המושג תורתו אומנותו, והם חושבים כי אם בן ישיבה עוסק בתורה כאומנות, סימן שגם בצבא הוא יכול להיות. אולי באמת הגיע הזמן להגדיר את זה כ"תורתו אמונתו".